כיוון התורן- חלק שני

בהמשך לרשומה על כיוונון התורן, שדנה בכיוון זרועות המצליב ומתח כבלי המצליב, רשומה זו דנה בזווית ההטיה של התורן כולו ובמתח הוונטות.

שני כיוונים אלה נקבעים על החוף ברוב המכריע של הסירות, אולם בהובי 16, למשל, יש מערכת רווח כוח מיוחדת המאפשרת לשנות את הטיית התורן בכיוון ציר האורך של הסירה, כך שניתן להטותו לאחור או להחזירו למצב ישר תוך כדי הפלגה.

שלא כמו כיווני המצליב, הטיית התורן אינה משפיעה על צורת המפרשים, אלא מזיזה את מרכז הלחץ של הרוח על המפרשים קדימה או אחורה על ציר האורך של הסירה. אם נסתכל על הכוחות השואפים לסובב את הסירה סביב ציר הסיבוב שלה, ישנו כוח הרוח הפועל על המפרשים מחד, והתנגדות המים הפועלת על החלק הטבול של הסירה מאידך. אם המומנטים שמייצרים שני הכוחות הללו מבטלים אחד את השני, הסירה תפליג ישר ללא צורך בשימוש בהגאים. אם אחד מהם חזק יותר מהשני, לסירה תהיה נטיה לעלות לרוח (WEATHER HELM) או לרדת מהרוח (LEE HELM) כל הזמן, מצב שיצריך שימוש רצוף בהגה. נזכור שלוח ההגה הוא גם בלם, ולכן סירה שדורשת שימוש רב בהגה היא סירה איטית (שלא לדבר על המאמץ הבלתי פוסק שנדרש מההגאי).

ומה קורה לחלק הטבול של הסירה, ככל שהרוח מתחזקת? נזכור מה נדרש לעשות כדי לשמור על הסירה מאוזנת (ראו הרשומה על חלוקת משקל ואיזון)- ברוח חלשה מזיזים את משקל הצוות קדימה כדי שהסירה תהיה מאוזנת בציר האורכי שלה, וככל שהרוח מתחזקת נעים יותר לאחור. כך גם מרכז השטח הטבול של הסירה- הוא נע אחורה ככל שהרוח מתחזקת, מהירות הסירה עולה, הבידון שמעל הרוח עולה לאוויר והבידון שמתחת לרוח נלחץ יותר חזק כלפי מטה. כדי לשמור את האיזון הנדרש בין מרכז הלחץ של המפרשים והכוח הפועל על החלק הטבול של הסירה, צריך לקחת אחורה את מרכז הלחץ של המפרשים ככל שהרוח עולה, כלומר להטות את התורן אחורה.

את ההמחשה הטובה ביותר לכך ניתן לראות אצל גלשני הרוח. ברוח חלשה התורן כמעט ישר, וכל גוף הגלשן נמצא במים (תמונה עליונה). ברוח חזקה הגלשן עולה לגלישה (PLANING), מרכז השטח הטבול נע אחורה ובהתאם הגולש מתמקם בחלק האחורי ומטה את התורן חזק לאחור (תמונה תחתונה). קטמרנים לא מגיעים לPLANING, ולכן נדידת מרכז השטח הטבול אחורה היא הרבה פחות דרמטית, אבל העיקרון דומה.

טוב, לאחר סיפורי התיאוריה, מה עושים עם זה בפועל? הסירות שלנו מתוכננות מראש (גזרת המפרשים) להטיה של התורן אחורה, ולכן הכיוון הוא סביב מצב מוצא שבו התורן כבר מוטה, והכלל הוא: יותר רוח-יותר הטיה, פחות רוח- נחשו לבד.

איך מודדים את הטיית התורן? השיטה המקובלת היא לקחת את אחד מכבלי הטרפז ולהאריך אותו בעזרת חוט. מושכים את הכבל קדימה עד למקום שבו כבל הבריידל הקדמי מתחבר לבידון. מסמנים את האורך ולוקחים את הכבל אחורה, ובודקים היכן הוא נפגש עם הבידון שוב, כפי שמודגם באיור:

שיטה שניה היא לקחת את כבל הטרפז עם ההארכה כאמור, ולמצוא את הנקודה בה החוט משיק לבידון (בנקודה אחת בלבד).

המידה הבסיסית:

עבור אינטר 20 היא 15 ס"מ אחרי הפתח בבידון לכיוון הירכתיים,

נקרה אינפיוז'ן הכבל צריך להגיע עד ציר ההגה,

בהובי טייגר כ10 ס"מ אחרי הפתח בבידון לכיוון הירכתיים,

ובנקרה 6 כ40 ס"מ מאחורי הקורה הקדמית, כאשר המדידה נעשתה בשיטה השניה שתיארתי.

אלה המידות שממליצים שייטים בפורומים שונים. תתחילו מזה ותמצאו מה מתאים לכם לרוח ממוצעת, וסביב זה חור אחד קדימה או אחורה על הסולם של הוונטה הקדמית בהתאם לרוח יעשו את העבודה.

המרכיב השני בכיוון התורן הוא מתח הוונטות. וונטות משוחררות מדי יגרמו לכך שהתורן לא יהיה ניצב לסירה (בציר הרוחב שלה), וכל מערך המפרשים ייטה בזווית אל מתחת לרוח, ויקטין את היעילות שלו. מכות רוח יגרמו לכך שהתורן ייטה אל מתחת לרוח במקום להוסיף כוח במפרשים שיניע את הסירה קדימה. מאידך, וונטות מתוחות מדי לא יאפשרו לתורן להסתובב למלוא הסיבוב הנדרש.

אז, כמה למתוח? חזק, ולבדוק שהתורן יכול להסתובב. אנחנו מותחים ע"י חיבור של מיתר הראשי לכבל הטרפז, ומשתמשים ברווח הכוח של 1ל10 למתיחה חזקה. אחרי הפלגה אנחנו נוהגים לשחרר את המתיחה.