‏הצגת רשומות עם תוויות מפרשים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מפרשים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 26 בפברואר 2011

הספינקר- חלק א'

-->
הספינקר בקטמרנים הוא, למען הדיוק, אינו ספינקר אלא ג'ינקר. הוא א-סימטרי, שטוח יחסית, ומיועד לרוחות גביות ורוחות צד, אבל לא לרוח מלאה. הספינקר בערך מכפיל את שטח המפרש בסירה, מביא אותה למהירויות פנטסטיות ואת הכיף לרמות מטורפות. כמאמר חז"ל: מי שלא הפליג עם ספי, לא חווה מהירות מימיו.
תפעול הספי (הנפה והורדה תוך כדי הפלגה) דורש מערכת הנפה ואיסוף, ובשמה הלועזי המקוצר SNUFFING SYSTEM. בגרסאות הראשונות של ספינקרים בקטמרנים היה הספי יוצא ונאסף (בידיים) לתוך שק על הטרמפולינה. אח"כ התפתחה מערכת מתוך שרוול המחובר למוט הספי. היתה גרסה בה השרוול מחובר לקצה המוט (END POLE SNUFFER) וגרסה בה השרוול מחובר בערך באמצע המוט (MID POLE SNUFFER), קצת מעבר לוונטה הקדמית. כיום, כל דגמי הסירות התיישרו על מערכת במרכז המוט, והסיבה העיקרית לכך היא שמערכת זו מאפשרת להתחיל את ההנפה כשנמצאים עדיין בקדמית, ומאפשרת לסיים הורדה (לאחר מעבר מצוף הגבית) תוך כדי עליה לקדמית (סיבה נוספת: מערכת בקצה המוט מצריכה מיתרים ארוכים יותר, ועודף האורך מפריע לתפעול של הספי כאשר הוא מונף). השרוול בד"כ עשוי מבד והוא מחובר לטבעת מחומר מרוכב (פיברגלס או קרבון) אשר מחוברת באמצע המוט, ומוכרת בשמה העממי "האסלה", על שום דמיונה לחפץ הביתי המוכר. ישנם דגמי סירות בהן גם השרוול עשוי מחומר קשיח, ולעיתים (אם המרווח מתחת לחלוץ מאפשר, או בסירות ללא חלוץ) הוא מותקן מעל למוט ולא מתחתיו, בכדי לאפשר הנפה ואיסוף נוחים בשני המפנים. מערכות האיסוף עם השרוולים הרכים מונחות מצד שמאל של המוט (במבט מירכתי הסירה קדימה), והן מתוכננות ונוחות יותר להנפה במפנה ימני.
לספי שלנו שלוש פינות: הפינה הקדמית נקראת בנוצרית TACK, הפינה העליונה שבה מחובר המעלן נקראת HEAD, והפינה האחורית אליה מחוברים המיתרים נקראת CLEW.
הTACK והHEAD נמצאים בנקודות קבועות (קצה מוט הספי והחיבור בראש התורן), והמרחק בין שתי נקודות אלה קובע את המתח בשפה הקדמית של הספי. המתח צריך להיות כזה שכאשר הספי מונף עד הסוף, תופסים ביד אחת את השפה הקדמית וניתן לסובב כדי 90 מעלות. אם ניתן יותר, סימן שהשפה חופשית מדי, ואם פחות-כבר הבנתם. את המרחק בין שתי הנקודות קובעים שלושה: מידת הכיפוף של מוט הספי כלפי מטה, הטיית התורן קדימה או אחורה, ומיקום הגלגלת של מעלן הספי בחלקו העליון של התורן. כיפוף מוט הספי הוא נתון ברוב הסירות, כי אורך הכבלים המחברים את קצהו לחרטומי הסירה קבוע. מה שנותר בידכם הוא הטיית התורן ומיקומה האנכי של גלגלת המעלן.
מערכת ההנפה והאיסוף צריכה לאפשר הנפה ואיסוף מהירים, ללא היתקעויות בדרך, ללא נזקים למפרש ובלי להשקיע הרבה כוח בתהליך. אנחנו ניסינו בסירתנו מספר גירסאות עד שהגענו היום אל המנוחה והנחלה, והרי היא לפניכם.
נתחיל בTACK. אליו מחובר חבל שנקרא כמובן TACK LINE. תפקידו של חבל זה הוא למשוך את הפינה הקדמית מתוך השרוול עד לקצה המוט, ולהחזיק אותה שם. החיבור הוא באמצעות קשר הצלה קטן או שקל רך (שקל רך זה שקל שעשוי מחבל. עניין מגניב שחברי עופר דורון אימץ ושכלל לכדי אומנות. על כך ברשומה נפרדת שתעסוק בחבלים, קשרים ושאר ענייני מקרמה). החבל הזה הולך אל גלגלת שמחוברת בקצה המוט בחלקו העליון, ומשם חוזר אל הסירה.ניסיון החיים לימד אותנו להוסיף חרוז בין הקשר לגלגלת, שימנע מהקשר להיתקע בתוך הגלגלת. יש כמה גירסאות לטיפול בהמשך החבל שחוזר אל הסירה. אנו מצאנו כטובה ביותר את השיטה הבאה, שנהוגה ברוב הדגמים התחרותיים המודרניים: החבל עובר דרך גלגלת קבועה המחוברת בתחתית הקורה הקמית, משם עובר ימינה לאורך הקורה (מתחת לטרמפולינה), דרך תפס קפיצי, טבעת מתכת אליה מחובר חבל שחרור קצר, גלגלת נוספת שמיישרת את החבל מול התפס הקפיצי, ומשם יוצא אל גלגלת שמחוברת לפינת הקורה הקדמית, אחורה לגלגלת שקשורה לוונטת הצד, ומשם חוזר אל מתחת לטרמפולינה ומתחבר לגומייה ארוכה. נשמע מסובך אבל זה לא (ראו תמונות).





-->
הסידור הזה מאפשר משיכת החבל והוצאת הTACK קדימה כאשר עוד נמצאים על הטרפז בקדמית. אחרי שמושכים החבל נשאר נעול בתפס מתחת לטרמפולינה, והגומייה אוספת את עודף החבל. בהורדה, משחררים את החבל מהתפס הקפיצי בעזרת חבל השחרור הקצר המחובר לטבעת המתכת ועובר לצד העליון של הטרמפולינה. היתרון הגדול של הסידור הזה הוא בכך שהTACK LINE אינו נתקע ומסתבך, לא בהוצאה ולא בהכנסה של הספי, מה שקורה בחלק מהשיטות האחרות.
המעלן של הספי מתחבר כמובן לHEAD, בקשר הצלה או בשקל רך, וגם כאן שמים חרוז נגד היתקעות בגלגלת, שנמצאת הפעם בתורן למעלה. לגלגלת זו יש סיפור קטן. ראשית, היא צריכה להיות גלגלת עם בסיס מסתובב (SWIVEL), בכדי לפתוח פיתולים ו"חזיות" שקורים לעיתים בספי. שנית, היא מושחלת על חוט חזק (רצוי דיינימה) שעובר סביב התורן ומקיף כמעט את כל היקפו למעט מסילת המפרש הראשי. החוט הזה מאפשר לגלגלת לנוע מצד לצד של התורן כאשר התורן מסתובב על עקבו, כך שהיא תמיד נמצאת בצד שמתחת לרוח. שלישית, הגלגלת מחוברת בחבל קצר לטבעת שנמצאת כ40 ס"מ גבוה יותר. כל זה מאפשר לראש הספי להיות מונף עד הגלגלת, לנוע מצד לצד אבל להישאר צמוד לתורן. לקח מהחיים: החוט ההיקפי והחבל העליון צריכים כל אחד בנפרד לעבור דרך הטבעת של בסיס הגלגלת, כך גם אם אחד מהם נקרע לא יצנח כל הספי למטה. כמו כן, מומלץ מדי פעם לבדוק את מצבם של החבלים ולהחליפם כאשר יש שחיקה, ובאותה הזדמנות, לבדוק שהגלגלת מסתובבת חופשי תחת עומס, אחרת תזיעו הרבה בשביל להניף.
מהגלגלת למעלה יורד לו מעלן הספילאורך התורן ובצמוד לו (פנימי לוונטות וכבלי הטרפז), עובר בין זרועות המצליב בדופן ימין וממשיך במסעו מטה. במעבר בין זרועות המצליב מומלץ להוסיף שתי גומיות קצרות משני צידיו, אשר ימנעו ממנו להיתקע באחת מפינות המשולש שיוצרות זרועות המצליב והתורן. התחנה הבאה היא גלגלת על ציר עם תפס, אשר מחוברת על צידו של התורן. גובה הגלגלת בהתאם לנוחות: אם אתם מניפים בעמידה, שזה מומלץ כיוון שאז יש מרחב גדול לתנועת הידיים וניתן להניף בתנועות ארוכות יותר, שימו את הגלגלת בגובה החזה. אם נוח לכם יותר בכריעה, שימו אותה יותר נמוך. התפס המורכב על הגלגלת מתוכנן כך שצריך להרים מעט את החבל כדי שייתפס. זה מאד נוח בשלב ההנפה, והמעלן אינו נתפס בלי כוונה בשלב ההורדה (ראו בתמונה המצורפת).

-->
הלאה, המעלן ממשיך מן התפס אל גלגלת המותקנת על הקורה הקדמית, המרחיקה אותו מן התורן, וזאת בכדי שלא יפריע לסיבוב התורן על עקבו, וממנה הולך אחורה אל גלגלת נוספת הנמצאת בחלק האחורי של הטרמפולינה, חוזר קדימה ויורד אל מתחת לטרמפולינה דרך פתח שמיועד לכך, וממשיך לתוך השרוול (דרך טבעת בקצה השרוול המשמשת כמעצור לספי בזמן האיסוף), והנה הוא הופך להיות חבל ההורדה של הספי. עוד מעט נחזור אליו.
הגלגלת בחלק האחורי של הטרמפולינה, בה עובר המעלן, על שום מה? היא מחוברת לגומיה, והתפקיד שלה הוא לאסוף את החופש על המעלן וליצור מתח עליו כדי שלא יישמט מן התפס כאשר הספי אינו מונף. אם המעלן נשמט, הוא מתחיל להתנדנד חופשי ולהסתבך בכל מיני מקומות (ראו תמונות).


-->

שכלול שראינו אבל טרם ניסינו: הגומיה הולכת קדימה ומתחברת לTACK LINE, קצת אחרי האסלה. הסידור הוא כזה: כשהספי בפנים, הTACK LINE נמצא קדימה (קצהו בפתח האסלה), הוא מושך את הגומייה קדימה ואת הגלגלת של המעלן אחורה, וכך נוצר מתח על המעלן.
חבל ההורדה עובר דרך השרוול והאסלה, שתי טבעות בספי ולבסוף נקשר לספי בנקודה העליונה בקשר הצלה או בשקל רך. בעבר, היה חבל ההורדה עובר דרך טבעות דרך הספי. אבל, חורים בספי זה לא רעיון מוצלח כל כך, ולכן היום הסידור הוא טבעות פלב"מ קטנות שמחוברות לספי באמצעות רצועה קצרה, כך שחבל ההורדה עובר מצד אחד של המפרש ובספי עצמו אין חורים.
נשארו המיתרים. אלה מחוברים לCLEW, וגם כאן יש קונץ פטנט. אם קושרים את שני קצוות המיתר לפינת המפרש, מקבלים גוש קשרים שנוטה להיתקע על הוונטה הקדמית ולייצר צרות. מה עושים? במקום קצות המיתר מתחבר למפרש אמצעו, וזאת ע"י חבל קצר ודק, אשר מצד אחד קשור למיתר ומצד שני לפינת המפרש (ראו תמונה).


-->

המיתרים עוברים לגלגלות, שהן מסוג RACHOMATIC. אלו גלגלות שהן רצ'ט (מה המילה העברית לזה?) בכיוון אחד וסובבות חופשי בכיוון השני, ובנוסף לזה, כאשר הן תחת לחץ, הן רצ'ט לכיוון אחד ואינן מסתובבות לכיוון השני. הגלגלות האלה מאפשרות להחזיק את מיתרי הספי ביד כל הזמן, בלי לפרק את הידיים, לשחרר ולמתוח בעדינות, ולשחרר ולאסוף במהירות בזמן מהפכים. לגלגלות הספי יש נטייה לאסוף לתוכן כל חבל שמתדלדל באזורן, יהא זה מיתר החלוץ, כיוון הגובה של מערכת הטרפז או החבל של הקנינגהאם. כאשר זה קורה, חייבים לשחרר את המיתר ולחלץ את החבל שנתקע, וזה ממש מעצבן. בשביל זה דואגים שכל הנתקעים הפוטנציאליים יורחקו, למשל ע"י משיכתם עם גומיות לתוך הקורה הקדמית.
סיפור המיתרים לא הסתיים. אחרי הגלגלות המיתרים הולכים אחורה על גבי הטרמפולינה, שם הם מתחברים ביחד בצורה חלקה שתאפשר להם לעבור דרך גלגלת (שוב ענייני מקרמה), אשר מצידה מחוברת לגומייה. תפקיד הגומייה לאסוף את עודף החבל של המיתרים כאשר הספי אסוף בשרוול. עניין של סדר וניקיון אבל חשוב לתפעול נוח של הסירה. אורך המיתרים צריך להיות כזה שכאשר הספי מונף, הצוות יוכל להחזיק את המיתר בעודו מתוח בטרפז כשרגליו מאחורי הקורה האחורית.

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

היתה רוח היום! (18 אוק' 08)

קבעתי אתמול עם יואב בכר שנפליג היום. התחזית היתה 15 קשר רוח בבוקר, 20 אחה"צ, היה ברור שהולך להיות פיצוץ. בדרך כלל בימים כאלה אני משתדל להגיע לים מוקדם, אבל היום התייצבתי רק ב1130. יואב כבר היה שם ובישר לי- יש 20 קשר. צפונית חגיגית, כמובן.
הורדנו את הסירה, ובדיוק פגשנו את עופר ואשל חוזרים. "נחמד בחוץ" אמר אשל. כשאשל אומר ככה, כולם יודעים שהולכת להיות קריעה.
הרמנו מערך, כיוונו את החלוץ למינימום כוח: מתיחה מקסימלית של המעלן כדי לשטח אותו בחלק הקדמי, גררה מקסימום החוצה, ואת המיתר חיברנו בנקודה הנמוכה ביותר. את הOUTHAUL בראשי מתחנו למקסימום, וכיווננו את מסובב התורן כך שהמסילה של הראשי תצביע לכיוון פינת הטרמפולינה.
אחרי שהכנסנו את הסירה למים עליתי לטרמפולינה ומתחתי את הקאנינגהם בכל הכוח, כמה שרק יכולתי. התחלנו לנוע, ולמרות שמיתר הראשי היה משוחרר לגמרי, היה קשה להוריד את הסירה מהרוח.
הגאים למטה, חרבות 3/4 למטה, ברוח הזאת יהיה קשה להשתלט על הסירה אם החרבות יהיו מורדות במלואן. אנחנו עוברים את האיים ועולים לקדמית. שנינו בחוץ, יואב הצוות מחזיק את מיתר הראשי ואני על ההגה. הסירה מתחילה לטוס אבל בשליטה מלאה. הבידון כמטר מעל המים, ויואב מחזיק את המיתר ביד, משחרר קצת במכות הרוח ומותח בחזרה. יש לחץ די חזק לעלייה לרוח ואני צריך להילחם עם ההגה. תשחרר קצת טרוולר אומר יואב, וצודק. שחררתי קצת טרוולר, הלחץ יורד והסירה מאוזנת להפליא. מדי פעם אנחנו פוגשים גל תלול וגבוה, כמנהגה של הצפונית להרים ים קצר. לקראת הגל אני עולה קצת, ובשיא הגל יורד קצת כדי להקטין את החבטה בירידה מהגל וגם בכדי להגביר מהירות בחזרה.
הגיע הזמן לעשות סיבוב. אנחנו עושים אותו לא רע, אם כי ההאצה לאחריו היתה איטית קצת. לא נורא, אנחנו לא בתחרות וכל זמן שלא נתקענו מול הרוח הכל בסדר. אנחנו ממשיכים בקדמית, לקראת צי של 420 הנלחמים בחירוף נפש להגיע למצוף הקדמית שלהם. כיוון שזה לא יפה להפריע אנחנו עושים סיבוב, הפעם ממש בסדר, ושוב קדמית צפון מערבה. סיבוב, ושוב קדמית, ולקראת ג'יסר א-זרקא אנחנו מחליטים להתחיל לנוע דרומה בחזרה.
אנחנו עושים סיבוב, ומייד לאחריו אני משחרר את הטרוולר ומיתר הראשי לגמרי, ואנחנו יורדים לגבית. יואב מעיף את הספי למעלה ועכשיו מתחיל הטירוף האמיתי. הסירה מאיצה, הרעש מההגאים עולה במספר דציבלים, ואנחנו מתחילים לטוס עם הגלים. יואב בחוץ ומאחור, מחזיק את הספי, משחרר כאשר החרטומים עומדים להינעץ בגל שלפנינו. אני מנסה להחזיק את הסירה כל הזמן במהירות גבוהה ובידון קצת מחוץ למים, קצת עולה כשהמהירות יורדת ויורד בחזרה כשהבידון מתרומם. המהירות גבוהה ואנחנו משיגים את הגלים. כאשר אנחנו מטפסים על גב של גל הסירה מאיטה ואני עולה קצת, וכשאנחנו חוצים את הפיסגה ומרביצים סרפינג למטה אני יורד, גם כי המהירות עולה וההטייה גדלה, וגם כדי להגיע לתחתית הגל עם שני בידונים במים ולקבל את יכולת הציפה של שני החרטומים ולמנוע התחפרות. למעט פעם אחת, שבה איחרתי להגיב, התחפרנו ויואב עף קדימה עד הקורה הקדמית, השילוב של ההיגוי עם השחרורים והמתיחות של יואב על הספי עבדו מצויין.
הריצה הזו עם הספי מזכירה רודיאו, כשהסירה מקפצת ומיטלטלת. מדי פעם נחבט גל בקורה האחורית, מקפיץ את הירכתיים למעלה ונועץ את החרטום במים. השפריצים ניתזים בפנים בכוח רב (בגבית, כן!), והגלים מתחתית הטרמפולינה חובטים בכוח.
אנחנו מגיעים עד תחנת הכוח בחדרה ומחליטים לחזור. יואב אוסף את הספי פנימה, אני משחרר טרוולר ומיתר ראשי ואנחנו עושים פנייה של 90 מעלות לקדמית. את התמרון הזה עושים מהר כי המעבר דרך רוח הצד הוא מסוכן ועשוי להביא להתהפכות.
שוב קדמית, לכיוון שדות ים. בדרך אנחנו עוקפים מסלול תחרות של גלשני רוח. לצורך זה יורדים לכמה דקות לגבית, הפעם בלי ספי. גם ככה היא רצה מהר, אבל בלי ספי יש לה יותר נטייה להתחפר, ואני נזהר מאד. בחזרה לקדמית, חוצים את הכביש הסואן של גלשני הרוח והקייטים ואנחנו בחוף.
שעה וחצי של הפלגה, ואי אפשר להוריד לנו את החיוך מהפנים. כמו שאמר אשל: נחמד בחוץ...
כמה רוח היתה? ראו בתמונה את הקריאה מהמצוף בחדרה: ממוצע בסביבות 1300 היה כ20 קשר, משבים אני מניח 25.

ועוד תמונות למזכרת מהיום הזה:


יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

סיבוב עם הרוח (GYBE)

סיבוב עם הרוח, GYBE באנגלית, או מהפך בשמו העברי המקובל, מבוצע מגבית במפנה אחד לגבית במפנה השני. ליתר דיוק, מרוח צד קהה במפנה אחד לרוח צד קהה במפנה השני, זאת משום שבקטמרנים, בניגוד לסירות אחרות (לייזרים, 470 וכו') איננו מפליגים בגבית או ברוח מלאה ברוב המקרים. בהמשך הרשומה אמשיך להשתמש במונח גבית, רק כי הוא קצר יותר...
שלא כמו בסיבוב מול הרוח, כאן אין חשש להיעצר ולהיתקע מול הרוח. לעומת זאת, הסיכוי לסיים מהפך בהתהפכות הוא לא קטן, אם לא עושים זאת נכון.
מה הוא מהפך טוב? כזה שהסירה תגיע ממצב של הפלגה בגבית בשיא המהירות עם בידון באוויר לאותו מצב במפנה השני, במינימום זמן. יפה. איך עושים את זה?

נושא מפתח הוא הרוח היחסית (APPARENT WIND), שהיא השקול הווקטורי של הרוח האמתית אשר נושבת והרוח המדומה (רוח הפנים) הנוצרת כתוצאה מתנועת הסירה קדימה. לצורך הדיון, נניח שהרוח האמיתית היא קבועה בעוצמתה וכיוונה (האמיתי, ביחס לצפון). רוח הפנים היא תמיד מכיוון חרטום הסירה לאורכה של הסירה, ועוצמתה משתנה בהתאם למהירות הסירה. הרוח שהמפרשים (ואנחנו) מרגישים היא הרוח היחסית, ומכיוון שהרוח האמיתית קבועה בכיוונה ועוצמתה, מה שיקבע את כיוון ועוצמת הרוח היחסית יהיו הכיוון והעוצמה של רוח הפנים.
בקטמרנים, בגלל מהירות התנועה הגבוהה של הסירה, גם בגבית הרוח היחסית היא מגזרה קדמית, וזו הסיבה שהראשי בגבית מתוח ונמצא במרכז הגררה, כמו בקדמית. כאמור, הרוח הפועלת על המפרשים היא הרוח היחסית, ולכיוונה ועוצמתה משמעות גדולה במהפך. באיור הבא מתוארות הרוחות הללו. שימו לב למשולשי הווקטורים בתחתית האיור: באמצעי מתואר מצב מוצא, ומימינו ומשמאלו מה קורה כאשר הסירה מאיטה או מאיצה (שחור-רוח אמיתית, ירוק- רוח יחסית, תכלת- רוח הפנים).

האיור מדגים את השפעת השינוי במהירות הסירה, כשכיוונה נשאר קבוע. מה קורה אם המהירות אינה משתנה, אבל כיוון הסירה משתנה (עולה או יורדת)? אם הסירה עולה, הרוח היחסית נעה אחורה ומתחזקת, ואם הסירה יורדת הרוח היחסית נעה קדימה ונחלשת.
איך כל זה קשור למהפך?
במהפך כמו בסיבוב מול הרוח חשוב העיתוי, בעיקר ברוח חזקה, וחשוב לבצע אותו כאשר הסירה נמצאת במהירות גבוהה. במצב זה הרוח היחסית שמרגישים המפרשים היא חלשה, הם יעברו מצד לצד בקלות והסירה תסתובב בצורה מהירה וחלקה. אם הסירה מאטה משמעותית לפני או תוך כדי הסיבוב, הרוח היחסית תתקרב בעוצמה ובכיוון לרוח האמיתית, המפרשים ירגישו כמעט את מלוא עוצמת הרוח האמיתית, יעברו בעוצמה מצד לצד ועשויים לגרום להתהפכות. מי שגולש בגלשן רוח ברוחות חזקות מכיר זאת היטב: אם נכנסים למהפך במהירות וכשהגלשן נמצא במצב גלישה (PLANNING) המפרש עובר בקלות רבה ויוצאים מהמהפך בלי קושי מיוחד, אך אם הגלשן מאט הרוח ממש תולשת את המפרש מהיד.

או קיי, אתם בגבית, הסירה מאוזנת כראוי (בידון באוויר, כמובן) ונמצאים בשיא המהירות. הגיע הזמן לעשות מהפך. ההכנות למהפך: אם הצוות היה בטרפז הוא נכנס פנימה בדופן שמעל הרוח כשהוא ממשיך להחזיק את מיתר הספינקר, אוסף את עודף המיתר של הספיניקר (או החלוץ, בסירות ללא ספי) בצד שכרגע מעל הרוח, ומחזיק את שני המיתרים בידיו. אם הצוות מתקשה להיכנס מן הטרפז בלי לשחרר את מיתר הספי, ההגאי יכול להחזיק את המיתר לכמה שניות עד שהצוות מסיים את מנהלות הכניסה, ואז הצוות לוקח את המיתר בחזרה.
ההגאי בוחר את העיתוי המתאים ומכריז על מהפך. ההגאי מטה את ההגאים למהפך, בזווית מתונה כך שלא יהפכו להיות מעצורים (בדומה לסיבוב מול הרוח), ובידו השניה תופס את מיתר הראשי בקטע שבין סט הגלגלות העליון והתחתון. הסירה מסתובבת. ההגאי עדיין שומר את ההגאים באותה זווית, מושך בכוח במיתר הראשי על מנת להעביר את הראשי במהירות למפנה החדש (המשיכה הזו במיתר הראשי אינה נחוצה אם הטרוולר היה ממורכז באמצע הקורה. בסירות עם ספינקר זה בדרך כלל מצבו של הטרוולר גם בגבית, עקב הרוח היחסית מן הגזרה הקדמית) . לאחר שהראשי עבר למפנה החדש ההגאי עובר לדופן שתהיה עכשיו מעל הרוח, כשפניו לאחורי הסירה תוך שהוא מעביר את מוט ההגה מיד ליד, ורק אז מיישר הגאים ליציאה מן הסיבוב.
עם תחילת המהפך, הצוות עובר כבר לדופן השניה (יחד או לפני ההגאי), משחרר בערך מטר את מיתר הספי המתוח שבידו, מחכה עד שהספינקר מתחיל לקבל רוח מן הצד החדש (כך שהוא כמעט "נמרח" על החלוץ), ואז משחרר את המיתר לגמרי ואוסף על המיתר שיהיה עכשיו מתוח ומעביר את הספי בזריזות למפנה השני, מתחבר לטרפז ויוצא החוצה. אם הוא מספיק להתחבר לטרפז עוד לפני העברת הספי זה עדיף. איש צוות מיומן וזריז מעביר את הספי מבלי שיתנפנף ונמצא בטרפז כשהסירה משלימה את המהפך.
בסירות עם חלוץ ומותחני צד על מיתריו (BARBER HAULERS) הוא מכין כבר מראש את מותחן הצד למיקום הנכון, ומעביר את החלוץ כאשר הוא מתחיל לקבל רוח מן הצד השני, תוך כדי שהוא נע לדופן שמעל לרוח.
אתם במפנה החדש, עולים קצת על מנת להאיץ ושוב מתייצבים על גבית במהירות מקסימלית וסירה מאוזנת.

שימו לב שבניגוד לסיבוב מול הרוח, שבו לוקחים בהתחלה את המשקל אחורה על מנת להרים את החרטום, כאן זה לא נדרש. להיפך, כאן השאיפה להישאר באיזון אורכי, כי ירידת המהירות עקב השקעת הירכתיים פוגעת בביצוע המהפך.
במיתר הראשי ובטרוולר לא נוגעים. לאחר ההעברה של הראשי, ההגאי יחזיק את הטרוולר ביד, מוכן לשחררו אם הסירה מקבלת הטייה חזקה בגלל יציאה מאוחרת מדי מהמהפך, או אם המהירות ירדה משמעותית ויש צורך להאיץ לאחר המהפך. במקרה השני הוא ישחרר מעט את טרוולר על מנת לחדש את הזרימה התקינה של הרוח על הראשי, ולאחר ההאצה ימתח אותו שוב.
ההגאי צריך להיות ערני לגבי מצב הסירה והצוות לאחר המהפך, ולבצע ירידה מהרוח אם הסירה מקבלת הטיה חזקה ביציאה מהמהפך, שנגרמת ממהפך איטי מדי, מעיכוב ביציאת הצוות לאיזון או מעליה מוגזמת לרוח במפנה החדש. ירידה כזו, שנראית כמו תמרון בצורת S ביציאה מהמהפך, תימנע התהפכות אבל כמובן תאט את הסירה.
העברה נכונה וזריזה של הספינקר היא חשובה מאד למהפך חלק ולמעבר מבידון לבידון. הספי אמור לעבור ממפנה למפנה בלי לצייץ (להתנפנף). אם הצוות לא אסף את עודף החבל מהמיתר המשוחרר, או שחרר מוקדם מדי את המיתר המתוח, הספי יתנפנף והסירה תאט. אותו דבר נכון גם להעברת החלוץ, אם כי השפעתו קטנה בהרבה מזו של הספי בגלל ההבדל הניכר בשטח המפרש.

טעויות נפוצות:
האטה לפני המהפך, אם בגלל עיתוי מוטעה (למשל, בזמן שהסירה מטפסת על גב של גל גבוה) ואם בגלל חשש לעשות את התמרון במהירות גבוהה. התוצאה היא שהמפרשים ירגישו רוח יחסית חזקה בזמן הסיבוב, יעברו מצד לצד בכוח רב ועשויים להפוך את הסירה.
יישור מוקדם מדי של ההגאים, יגרום לסירה להתייצב במפנה החדש ברוח קהה מדי (קרובה למלאה). הסירה תאט.
ביצוע תמרון יתר (OVER SHOOT), שיגרום לסירה לצאת מהמהפך ברוח צד במקום בגבית. עודף הכוח יגרום להתהפכות מהירה.
בסרטון הבא ישנם מספר מהפכים. לא כולם מושלמים אבל מספרים את הסיפור.




יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

סיבוב מול הרוח (TACKING)

רשומה זו דנה בביצוע סיבוב מול הרוח, או באנגלית TACKING. למה זה חשוב לכל שייט? הרי כל שייט מתחיל יודע לבצע סיבוב, ואם הסיבוב ייקח יותר זמן אז מה יקרה? נכון, אם הזמן שבין היות הסירה במפנה אחד ועד היותה בחזרה באותה מהירות במפנה השני מתקצר מ20-30 שניות ל8-10 שניות זה משמעותי בעיקר למי שמתחרה, אבל...לעיתים גם לא בתחרות נדרש לבצע סיבוב מהיר, למשל כאשר הסירה בקרבה מסוכנת לסלעים או מכשול אחר. לא אחת קורה שסירות נעצרות מול הרוח באמצע הסיבוב, ומתחילות לנוע אחורה. לא תמיד יש את המרחב לעשות את הטעות הזו. חוץ מזה, כל שייט יפיק יותר הנאה מהסירה שלו אם ירגיש שהוא שולט בה יותר.
קטמרן היא סירה שלא קל לסובב. הגופים הצרים והארוכים נעים מצויין קדימה, אבל אותו מבנה בדיוק מקשה על סיבובם הצידה. אם ציר הסיבוב הוא בערך במיקום החרב, קצה החרטום נמצא במרחק של כ3 מטר ממנו בסירת 20 רגל. נדרש כוח רב על מנת לסובב את החרטום דרך המים בגלל המומנט הגדול.
תחילתו של הסיבוב בקדמית חדה. גם אם היינו ברוח צד והחלטנו להסתובב, קודם כל מותחים מפרשים ועולים לקדמית. למה? אם לא נעשה זאת, כאשר נסובב את ההגאים לעליה לצורך הסיבוב, המפרשים (אשר מכוונים לרוח צד) יאבדו כוח (יתנפנפו), הסירה תאט והסיכוי להיתקע מול הרוח יגדל.
עיתוי הסיבוב חשוב גם הוא. לא חכם להסתובב לתוך ובמעלה גל גבוה כיוון שהוא יעצור את הסירה. לעומת זאת במורד גל גבוה או בתקופת שקט בין גלים הרבה יותר קל.
הסירה, אם כן, בקדמית חדה, ונניח שגם ההגאי וגם הצוות בטרפז, והבידון באוויר כפי שהוא צריך להיות. ההגאי נותן התראה על כוונתו לבצע סיבוב, וזה הזמן לכוון (בסירות בהן ניתן לעשות זאת) את גובה הטרפז, כך שניתן יהיה בקלות לחזור לסירה. אם הצוות החזיק את הראשי בידיו, הוא נועל אותו בתפס ומשליך אותו אל הסירה. ההגאי, שבד"כ מחזיק את הטרוולר, זורק גם אותו פנימה.
ההגאי מתחיל בביצוע הסיבוב, ע"י דחיפה של מוט ההגה והטייה של לוחות ההגה, בזווית מתונה (לא יותר מ45 מעלות), בכדי שההגאים לא יתפקדו כמעצורים. ברגע שזרימת המים מתנתקת מלוח ההגה ונוצרות מערבולות (שאותן ניתן לראות וגם לשמוע), סימן שההגה מתפקד כמעצור, ואנחנו רוצים לשמור את המהירות ככל שניתן.
ההגאי והצוות נעים אחורה לאורך הדופן, עדיין בטרפז, וזאת כדי להרים את החרטום מעל המים, ולהקל על סיבובו לכיוון החדש. אם לא נעשה כך, החרטומים יצטרכו לעבור דרך ארוכה כנגד התנגדות המים עד שיגיעו לכיוון החדש, וזה יאט מאד את הסיבוב. נכון שיש בכך בכדי להאיט את הסירה (עקב השקעת הירכתיים, ראה הרשימה על חלוקת משקל ואיזון) אבל זה משתלם.
הבידון שהיה באוויר מתחיל לרדת, וזה הזמן להיכנס לסירה. ההגאי מקפל רגליים ונכנס פנימה, בידו הפנויה משתחרר מהטרפז, ממשיך להחזיק את ההגאים בזווית לסיבוב וביד השנייה אוחז במיתר הראשי כשהוא על ברכיו, עדיין בדופן ממנה נכנס. הצוות גם הוא מקפל רגליים ונכנס פנימה,משתחרר מהטרפז, ומתייצב על ברכיו או רצוי עומד על רגליו, עדיין מאחור ובדופן שממנה נכנס.
כאשר הסירה מגיעה מול הרוח, עדיין שני אנשי הצוות נמצאים בדופן ממנה נכנסו. ההגאי יבחין מייד כאשר הראשי נמצא מול הרוח בהסתכלו על המיתר הראשי יראה שהלחץ ירד ממנו. בשלב זה ההגאי ישחרר את מיתר הראשי כחצי מטר, ויתפוס אותו חזרה בתפס. הסירה ממשיכה להסתובב. כאשר הראשי מתחיל לקבל לחץ במפנה החדש יעבור ההגאי לדופן השניה (זאת שעכשיו מעל לרוח) כשפניו אל המיתר הראשי. הוא יעביר את מוט ההגה מיד ליד מעבר למיתר הראשי, כאשר ההגאים עדיין מכוונים לסיבוב באותה זווית בה היו קודם. כאשר הראשי יקבל עוד כוח במפנה החדש והבידון יתחיל להתרומם, רק אז יגיע הזמן ליישר את ההגאים ולהתיישב בדופן השניה.
מדוע השחרור הזה של הראשי? אם היינו משאירים את הראשי מתוח חזק, ברגע שהיה מקבל לחץ במפנה החדש הוא היה מעלה את הסירה לרוח. כיוון שאין עדיין את האפקט של החלוץ שמוריד מהרוח במפנה החדש זה מתכון להיתקע מול הרוח. סיבה נוספת וחשובה לא פחות היא להיות עם יותר כוח כדי להאיץ מחדש בגמר הסיבוב.
שימו לב גם לעבודה עם ההגאים: פעם שהם הושמו בזווית לסיבוב, הם נשארים כך עד השלמתו.
מה עושה הצוות? בסירות בהן החלוץ עובר לבד לא הרבה, רק שחרור קל של החלוץ כדי להאיץ אחרי הסיבוב. בסירות בהן נדרש להעביר את החלוץ, הוא אוסף את עודף החבל מן המיתר בצד החופשי, ממתין עד שהחלוץ מתחיל להתנפנף (ליתר דיוק, להתקפל, כי הוא אינו אמור להגיע לנפנוף ממש). ברגע זה גם ירד הלחץ ממיתר החלוץ וקל יהיה לשחררו מהתפס. הצוות משחרר את המיתר, נע קדימה ואל הדופן שתהיה עכשיו מעל לרוח, תוך כדי משיכת מיתר החלוץ ומתיחתו לקדמית, אבל לא לקדמית חדה. איש צוות מיומן מעביר את החלוץ ממפנה למפנה מבלי שהמפרש יתנפנף.
השחרור של הראשי והחלוץ במהלך הסיבוב נועד לתת כוח על מנת להאיץ מחדש אחרי הסיבוב. ההאצה תיעשה בזווית קהה במקצת לרוח ביחס לקדמית החדה. לאחר ההאצה, מחדדים ומותחים את הראשי והחלוץ לקדמית חדה וממשיכים בקדמית בשיא המהירות.
תנועת שני אנשי הצוות בסירה במהלך הסיבוב כפי שתוארה, נועדה לסייע לסיבוב באמצעות חלוקת המשקל והאיזון. בתחילה הולכים אחורה בכדי להרים את החרטום, עוברים יחסית מאוחר לדופן השניה על מנת לאפשר לבידון להתרומם, ובזמן ההאצה נעים שוב קדימה בכדי להגיע לאיזון האורכי הדרוש.




צמד הציורים לעיל מדגים את התהליך כולו

טעויות נפוצות:

מתחילים סיבוב שלא בקדמית חדה: הסירה מאיטה ונעצרת מול הרוח.

מעבר מוקדם מדי של ההגאי לדופן השניה: מעבר כזה בדרך כלל יגרום ליישור ההגאים לפני הזמן ואי השלמת הסיבוב. קורה בגלל החשש להתהפך אם המשקל יגיע לדופן שמעל לרוח מאוחר מדי. בשביל זה ההגאי מחזיק את מיתר הראשי. אם משהו משתבש והוא נתקע במעבר, יוכל לשחרר ראשי ולמנוע התהפכות.

אי שחרור החלוץ בזמן: יש שייטים שלמדו את זה כדרך הנכונה לעשות סיבוב בקטמרן. נכון שהחזקת החלוץ בדופן שמעל הרוח תוריד את החרטום ותסייע להשלמת הסיבוב, אבל היא גם עוצרת את הסירה. זה לא נדרש אם עושים את הסיבוב כמו שצריך.

יציאה מוקדמת מדי מהסיבוב: אם הסיבוב מסתיים בקדמית חדה ולא קהה, הסירה תאיץ באיטיות וייקח זמן ארוך בהרבה להגעה לשיא המהירות.

ועוד הערה קטנה: כל האמור לעיל נכון לרוח חלשה ורוח חזקה כאחד. בשני המקרים, אם לא עושים את הסיבוב כראוי עשויים להיתקע מול הרוח ולא להשלים את הסיבוב.

יום שבת, 6 בספטמבר 2008

בקרת הכוח בסירה

הקטמרנים בכלל, והסירות של 18 ו20 רגל בפרט, הן סירות עם שטח מפרשים גדול שמעניק להן את המהירות הנהדרת שלהן. בכדי להפליג בכל עוצמות הרוח, החל מרוחות חלשות וכלה בצפוניות החזקות של הסתיו והאביב, צריך לדעת לבקר את הכוח של הסירה. נדון כאן רק בכיוונים אותם ניתן לבצע תוך כדי הפלגה. ישנם כיוונים נוספים אותם ניתן לבצע בחוף, אליהם נגיע ברשומה אחרת.


איך עושים זאת? השליטה שלנו היא על העומק או הבטן של המפרש. מפרש עם בטן גדולה נותן כוח רב, מפרש שטוח מפיק פחות כוח. ברוחות חלשות נותנים בטן גדולה למפרש, וככל שהרוח עולה משטחים את המפרש יותר ויותר. האמצעים לשליטה בראשי הם הDOWN HAUL (או בשמו האחר קנינגהאם CUNINGHAM), הOUT HAUL, מסובב התורן (MAST ROTATOR ), הTRAVELLER ומיתר הראשי, ובחלוץ במתיחה של השפה הקדמית, בזווית שבין המיתר למפרש ובמרווח שבין החלוץ לראשי.


הקנינגהאם הוא המשמעותי ביותר. הוא מותח כלפי מטה את השפה הקדמית של הראשי, מכופף את התורן ועל ידי כך מושך את הבטן של המפרש קדימה ומשטח אותה, ובאותו זמן פותח את השפה האחורית של המפרש. מרכז הלחץ של המפרש נע קדימה לכיוון החרטום ומקטין את הנטיה של הסירה לעלות לרוח. בסירות הספורטיביות הקנינגהאם עובר דרך מערכת גלגלות ביחס של 6:1, 8:1 ולעיתים אף יותר מכך, דבר שמאפשר למתוח אותו חזק מאד ולכופף את התורן בשיעור ניכר.


בתמונה העליונה המפרש בכוח מלא-הקנינגהאם משוחרר, התורן כמעט ישר, למפרש יש בטן גדולה והשפה האחורית סגורה.בתמונה השניה המפרש במינימום כוח- הקנינגהאם מתוח חזק, התורן מכופף, בטן המפרש שטוחה והשפה האחורית פתוחה.

הOUTHAUL שולט על החלק התחתון של המפרש. מתיחה שלו כלפי קצה המנור מותחת ומשטחת את החלק התחתון של המפרש, ושחרור שלו עושה כמובן את ההיפך.


לגבי תפקידו של מסובב התורן יש שתי גירסאות. ריק וויט (RICK WHITE) לימד אותנו שיש לסובב את התורן כך שהתורן ייצור משטח אחיד עם המפרש בצד שמתחת לרוח, וע"י כך ייצור זרימת אוויר חלקה יותר וכוח רב יותר. לכן, בקדמיות מכוונים את התורן כך שהחריץ דרכו עולה הראשי יופנה לכיוון וונטת הצד, ובגביות מסובבים אותו עוד יותר לכיוון הדופן כמה שאפשר. כאשר רוצים פחות כוח, מכוונים את התורן יותר לאמצע, כך שהחריץ יפנה לכיוון הפינה האחורית של הטרמפולינה ברוח קדמית, ולכיוון וונטת הצד בגבית. הסבר אחר מתבסס על הפרופיל של התורן שהוא אליפטי, ולכן יתכופף יותר במימד הצר שלו תחת לחץ הרוח מאשר במימד הארוך. כאשר רוצים יותר כוח מפנים את המימד הארוך בכיוון הלחץ, ואז התורן נשאר ישר יותר, וכאשר רוצים פחות כוח מפנים את המימד הצר, ואז חלקו העליון של התורן מתכופף במורד הרוח ומשחרר לחץ. איזה הסבר נכון? כנראה שניהם. כך או כך: רוצים יותר כוח מסובבים את התורן לכיוון הדופן, פחות כוח מסובבים את התורן חזרה לכיוון ציר האורך של הסירה.


הTRAVELLER משנה את הזווית של כל המפרש ביחס לציר האורך של הסירה. שחרור קל שלו ביחס למצב האופטימלי (נניח במרכז הקורה ברוח קדמית) יביא להורדה משמעותית של הכוח.


מיתר הראשי שולט בעיקר על השפה האחורית, אך גם משפיע ביחד עם הקנינגהאם על כיפוף התורן והשטחת המפרש. שחרור קל שלו יביא קודם כל לפתיחת השפה האחורית בחלק העליון של המפרש, ולשחרור לחץ משם. מיתר הראשי עובר דרך מערכת גלגלות ביחס של 8:1 או 10:1, דבר המאפשר למתוח חזק מאד את המפרש ולהחזיק את השפה האחורית מתוחה לכל אורכה. בסירות עם מנור, מתיחת המיתר לוחצת את המנור לכיוון התורן, וגורמת לסיבוב התורן (עד מגבלת מסובב התורן).

לגבי החלוץ, בסירות בהן ניתן לשלוט על המתיחה של השפה הקדמית, מתיחה חזקה משטחת את המפרש ומעבירה את מרכז הלחץ יותר קדימה. שינוי הזווית שבין המיתר לחלוץ מאפשר לבקר את הכוח בצורה הבאה: ברוח ממוצעת מכוונים את המיתר כך שהמשכו יהיה בערך התיכון לשפה הקדמית (LUFF). ברוחות חלשות מגדילים את הזווית, ואז המיתר מותח יותר את השפה המוציאה (נקראת LEECH) מאשר את התחתונה, ויוצר מפרש עם בטן גדולה יותר. ברוח חזקה, מקטינים את הזווית, ואז השפה התחתונה נמתחת יותר, חלקו התחתון של המפרש נהיה שטוח יותר, והשפה המוציאה נפתחת ומשחררת לחץ.

המרווח בין הראשי לחלוץ משפיע גם הוא, בדומה לאפקט וונטיורי (או בדומה לצינור מים שלוחצים על פייתו בכדי להתיז למרחק גדול): כאשר המרווח צר, הלחץ גדול יותר מאשר במצב בו המרווח פתוח. צריך לשים לב שלא לעשות אותו צר מדי, שכן אז מתחילה הזרימה של האוויר על הראשי להשתבש והיעילות של המפרש יורדת.

OK. אחרי שהבנו מה עושה כל דבר, איך משתמשים בזה? נתחיל בקדמית ברוח קלה. נרצה כוח מקסימלי כדי שהסירה תנוע מהר ככל האפשר, אבל מאידך נזכור כי הסירה תפליג פחות חד לרוח עם מפרשים מלאים לעומת מפרשים שטוחים. אז כמה כוח צריך, או כמה בטן לתת למפרש? בהתאם למשקל השייטים, וכפי שמוזכר ברשומה על חלוקת משקל ואיזון, שהבידון יתרומם מעל המים ויתנשק איתם קלות. בדרך כלל זה יראה כך: קנינגהאם מתוח קלות, רק כדי יישור הקפלים בשפה הקדמית של הראשי, תורן מסובב כך שיצביע לכיוון וונטת הצד, OUT HAUL מתוח כך שיש מרווח של כאגרוף בין המנור לשפה התחתונה של הראשי, TRAVELLER ממורכז והמיתר של הראשי מתוח כך שכל קצות השחיפים בשפה האחורית מקבילים לציר האורך של הסירה (זה מצריך מתיחה די חזקה של המיתר). החלוץ מכוון כך שהשפה המוציאה מתוחה יותר מן השפה התחתונה. המרווח בין הראשי לחלוץ סגור למצב המינימלי.

הרוח מתחזקת, שני השייטים בטרפז, הסירה מגיעה להטיות חזקות. הגיע הזמן להוריד כוח. מותחים את הקנינגהאם ואת מיתר הראשי, ומייד מרגישים בירידת הכוח ובהקטנת הנטייה של הסירה לעלות לרוח. אלו הם שני המשפיעים המרכזיים על הכוח, ולכן מסודרים בסירה כך שניתן לשלוט עליהם מן הטרפז, ללא צורך להיכנס לסירה.

הרוח עולה עוד? צריך להוריד עוד כוח? מותחים את הקנינגהאם עד כמה שניתן, מותחים את הOUT HAUL על מנת לשטח את החלק התחתון של הראשי, ומגבילים את סיבוב התורן כך שהחריץ יצביע על פינת הטרמפולינה. משנים את כיוון מיתר החלוץ כך שישטח את השפה התחתונה ויפתח את השפה המוציאה, וכן פותחים את המרווח שבין הראשי לחלוץ.

הרוח עולה עוד? הגיע זמנו של הTRAVELLER להשתחרר מעט.

עוד? כאן מה שניתן לעשות הוא להקטין את ההטיה ע"י הוצאה חלקית של החרבות. מה הקשר? החרב מתנגדת לתנועה הצידית של הסירה, אבל באותו זמן יוצרת גם מומנט שמרים את הבידון שמעל הרוח. הוצאה חלקית של החרב תקטין את המומנט הזה.


המתואר עד כה מתאים למצב שבו הרוח יציבה, אבל הרוח לעולם אינה כזו, ותמיד יש משבי רוח. כאן נכנס לתמונה המיתר של הראשי. אחרי שכיוונו את הכוח לעוצמת הרוח הממוצעת, נשחרר מעט את מיתר הראשי כאשר יש מכת רוח. השחרור הזה פותח את החלק העליון של השפה האחורית, משחרר את הלחץ ומקטין את ההטייה. צוותים מיומנים מפליגים בקדמית כשהצוות מחזיק בידיו את מיתר הראשי, והוא מותח ומשחרר בהתאם לצורך ומנסה לשמור על הבידון בגובה אחיד במכות הרוח. זו עבודה לא קלה, אבל יחס ההעברה של המיתר הראשי דרך הגלגלות מאפשר לעשות את זה מבלי שהמיתר יוחזק בתוך התפס שלו כלל.



ברוחות גביות העקרונות דומים, אבל כאן יש פחות בעייה של הטיות, ולכן מפליגים עם הרבה כוח במפרשים גם ברוחות שבהן בקדמית כבר נדרש להוריד כוח.


קדמית ברוח חזקה- שימו לב לחלוץ השטוח בחלקו התחתון ופתוח בשפה המוציאה, ולחרבות המוצאות חלקית.

אותה סירה מזווית אחרת- ניתן לראות את המרווח הפתוח בין החלוץ לראשי, ואת הראשי שטוח.

מבט מאחור ברוח חזקה- השפה האחורית נפתחת, המפרש שטוח.

רשומות פופולריות