בחזרה ונחיתה בגלי חוף יש פוטנציאל לתקלות ולנזק, וכדי להימנע מכך צריך לדעת איך לעשות זאת נכון. בדומה ליציאה בגלי חוף, האיזור הבעייתי הוא איזור השבירה של הגלים, אותו צריך לצלוח בשלום, אבל יש גם כמה הבדלים משמעותיים בין היציאה לכניסה שצריך לשים לב אליהם.
ראשית, הכנות והיערכות. בחירת נקודת הנחיתה, כאשר מגיעים לחוף לא מוכר, היא משמעותית ביותר. עופר שותפי הרגיש על בשרו היטב את הטעות שעשינו בנחיתה בחוף ניצנים בקיץ האחרון, כשגילינו קבוצת סלעים מול החרטום בעודנו דוהרים לחוף. נזק לסירה הצלחנו למנוע, אבל לעופר היו סימנים כחולים לכל אורך הרגל לכמה שבועות. הוא גם לא היה צריך להוריד שערות מהרגליים...
לימוד מוקדם של החוף, אם ניתן, שווה את המאמץ. אם לא ניתן, מומלץ לעשות מעבר במקביל לחוף, קצת מעבר לאיזור המשברים, וללמוד את החוף. לפי מיקום המשברים ומרחקם מהחוף ניתן להעריך את עומק המים, לראות את הסלעים, לראות את האיזורים בהם נמצאים גולשי הגלים (ולהתרחק מהם, שם הגלים הכי חזקים) והיכן נמצאים המתרחצים (וגם מהם להתרחק. קטמרן דוהרת עשויה להיות קטלנית!).
החלטתם לנחות? הכנות זריזות: הצוות שולף את החרבות למצב עליון, מרים את להב ההגה שמתחת לרוח ונועל אותו במצב עליון. אח"כ עובר לשבת מעל הרוח, כאשר הוא מוכן לשלוח את רגליו אל מעבר לבידון לתוך המים על מנת לבלום את הסירה.
ההגאי מחזיק את מיתר הראשי ביד, משוחרר מהתפס.
כמו ביציאה, המהירות חשובה מאד בנחיתה, אלא שכאן אסור לנוע מהר מדי ולא לאט מדי. תנועה איטית מדי תגרום לכך שהסירה תהיה זמן רב באיזור המשברים, ההיגוי והשליטה יהיו בעייתיים, וקיים סיכוי לא קטן לאבד שליטה בגלים גבוהים ולהתהפך. תנועה מהירה מדי יכולה להביא את הסירה למיקום לא נכון ביחס לגל ושוב לסכנת התהפכות. המיקום הנכון באזור המשברים הוא קצת מאחורי הגל הנשבר (על גבו). כך מרוויחים עומק מים וניתן להשאיר את ההגה למטה ולשלוט בסירה. אם הסירה נמצאת אחורה מדי היא תהיה קרובה לשבירת הגל הבא ובמים רדודים יותר, והמצב הכי גרוע הוא שהסירה נמצאת על הגל הנשבר: הסירה רצה קדימה, החרטום יורד מטה במים רדודים ונתקע בקרקעית כאשר ההגה יוצא מהמים- אובדן שליטה וסכנת התהפכות במקום הכי גרוע שאפשר. ראו באיורים את שלושת המצבים.
בשביל להתמקם נכון, צריך להביא את הסירה לתנועה מהירה ככל האפשר, לכיוון החוף (ניצב לגלים). בדרך כלל זה יהיה ברוח גבית, ולכן חשוב להפליג קודם חד יותר על מנת לאסוף מהירות, ואז לרדת עם ההגעה לאיזור המשברים. אם התנועה מהירה מדי והסירה משיגה את הגל, זה הזמן להפעיל את איש הצוות כבלם. הוא יוריד את רגליו למים, יבלום מעט את הסירה, כמה שנדרש על מנת להתמקם במקום הרצוי, ואז יאסוף את רגליו חזרה.
ההגאי ישחרר את להב ההגה הנותר מנעילתו כלפי מטה כאשר הסירה מתקרבת למים הרדודים, אבל לא ינעל אותו במצבו העליון כדי להשאיר לעצמו יכולת היגוי מסויימת. כאשר אני הגאי, אני נוהג לעבור ממצב ישיבה לעמידה על הברכיים לקראת הנחיתה, גם כדי לראות טוב יותר וגם כדי שיהיה לי קל יותר לטפל בשחרור ונעילת להב ההגה ולרדת מהסירה למים כשצריך.
אחרי מעבר המשברים, הסירה תנוע במהירות די גבוהה לכיוון החוף. למעט במקרים חריגים, אני מעדיף שלא להגיע למגע של הסירה עם החוף, יען כי אבנים ופיברגלס אינם אוהבים זה את זה. כשמתרחקים קצת מהאיזור המסוכן של המשברים וקצת לפני שנוגעים בקרקעית, משחררים מפרשים ומפעילים שוב את הבלם (הצוות), עד שהסירה מאיטה מספיק שהצוות יכול לרדת למים תוך שהוא אוחז בוונטת הצד או בבריידל הקדמי, לבלום את הסירה ולסובב אותה אל מול הגלים. ההגאי מסייע לסיבוב עם להב ההגה שנותר משוחרר במים, ומיד כשהסירה נבלמת נועל אותו במצב עליון, יורד למים ומסייע להשלים במהירות את הסיבוב.
עכשיו דוחפים בזהירות את הסירה לאחור לכיוון החוף עד שהירכתיים נחות על הקרקעית, וההגאי אץ להביא את גלגלי ההשקה. מוציאים את הגברת מהמים, פותחים את הבירה ומספרים חוויות.
מקרים חריגים: כאשר הגלים נשברים קרוב לחוף (חוף בשיפוע תלול), אין מרחב מספיק של מים בין המשברים לחוף, והבלימה והסיבוב יתבצעו בקרבה מסוכנת למשברים. במקרה כזה עדיף להמשיך עם התנופה ולנחות עם שני החרטומים על החוף. עדיף לתקן תחתיות מאשר לקנות תורן חדש.
ראשית, הכנות והיערכות. בחירת נקודת הנחיתה, כאשר מגיעים לחוף לא מוכר, היא משמעותית ביותר. עופר שותפי הרגיש על בשרו היטב את הטעות שעשינו בנחיתה בחוף ניצנים בקיץ האחרון, כשגילינו קבוצת סלעים מול החרטום בעודנו דוהרים לחוף. נזק לסירה הצלחנו למנוע, אבל לעופר היו סימנים כחולים לכל אורך הרגל לכמה שבועות. הוא גם לא היה צריך להוריד שערות מהרגליים...
לימוד מוקדם של החוף, אם ניתן, שווה את המאמץ. אם לא ניתן, מומלץ לעשות מעבר במקביל לחוף, קצת מעבר לאיזור המשברים, וללמוד את החוף. לפי מיקום המשברים ומרחקם מהחוף ניתן להעריך את עומק המים, לראות את הסלעים, לראות את האיזורים בהם נמצאים גולשי הגלים (ולהתרחק מהם, שם הגלים הכי חזקים) והיכן נמצאים המתרחצים (וגם מהם להתרחק. קטמרן דוהרת עשויה להיות קטלנית!).
החלטתם לנחות? הכנות זריזות: הצוות שולף את החרבות למצב עליון, מרים את להב ההגה שמתחת לרוח ונועל אותו במצב עליון. אח"כ עובר לשבת מעל הרוח, כאשר הוא מוכן לשלוח את רגליו אל מעבר לבידון לתוך המים על מנת לבלום את הסירה.
ההגאי מחזיק את מיתר הראשי ביד, משוחרר מהתפס.
כמו ביציאה, המהירות חשובה מאד בנחיתה, אלא שכאן אסור לנוע מהר מדי ולא לאט מדי. תנועה איטית מדי תגרום לכך שהסירה תהיה זמן רב באיזור המשברים, ההיגוי והשליטה יהיו בעייתיים, וקיים סיכוי לא קטן לאבד שליטה בגלים גבוהים ולהתהפך. תנועה מהירה מדי יכולה להביא את הסירה למיקום לא נכון ביחס לגל ושוב לסכנת התהפכות. המיקום הנכון באזור המשברים הוא קצת מאחורי הגל הנשבר (על גבו). כך מרוויחים עומק מים וניתן להשאיר את ההגה למטה ולשלוט בסירה. אם הסירה נמצאת אחורה מדי היא תהיה קרובה לשבירת הגל הבא ובמים רדודים יותר, והמצב הכי גרוע הוא שהסירה נמצאת על הגל הנשבר: הסירה רצה קדימה, החרטום יורד מטה במים רדודים ונתקע בקרקעית כאשר ההגה יוצא מהמים- אובדן שליטה וסכנת התהפכות במקום הכי גרוע שאפשר. ראו באיורים את שלושת המצבים.
בשביל להתמקם נכון, צריך להביא את הסירה לתנועה מהירה ככל האפשר, לכיוון החוף (ניצב לגלים). בדרך כלל זה יהיה ברוח גבית, ולכן חשוב להפליג קודם חד יותר על מנת לאסוף מהירות, ואז לרדת עם ההגעה לאיזור המשברים. אם התנועה מהירה מדי והסירה משיגה את הגל, זה הזמן להפעיל את איש הצוות כבלם. הוא יוריד את רגליו למים, יבלום מעט את הסירה, כמה שנדרש על מנת להתמקם במקום הרצוי, ואז יאסוף את רגליו חזרה.
ההגאי ישחרר את להב ההגה הנותר מנעילתו כלפי מטה כאשר הסירה מתקרבת למים הרדודים, אבל לא ינעל אותו במצבו העליון כדי להשאיר לעצמו יכולת היגוי מסויימת. כאשר אני הגאי, אני נוהג לעבור ממצב ישיבה לעמידה על הברכיים לקראת הנחיתה, גם כדי לראות טוב יותר וגם כדי שיהיה לי קל יותר לטפל בשחרור ונעילת להב ההגה ולרדת מהסירה למים כשצריך.
אחרי מעבר המשברים, הסירה תנוע במהירות די גבוהה לכיוון החוף. למעט במקרים חריגים, אני מעדיף שלא להגיע למגע של הסירה עם החוף, יען כי אבנים ופיברגלס אינם אוהבים זה את זה. כשמתרחקים קצת מהאיזור המסוכן של המשברים וקצת לפני שנוגעים בקרקעית, משחררים מפרשים ומפעילים שוב את הבלם (הצוות), עד שהסירה מאיטה מספיק שהצוות יכול לרדת למים תוך שהוא אוחז בוונטת הצד או בבריידל הקדמי, לבלום את הסירה ולסובב אותה אל מול הגלים. ההגאי מסייע לסיבוב עם להב ההגה שנותר משוחרר במים, ומיד כשהסירה נבלמת נועל אותו במצב עליון, יורד למים ומסייע להשלים במהירות את הסיבוב.
עכשיו דוחפים בזהירות את הסירה לאחור לכיוון החוף עד שהירכתיים נחות על הקרקעית, וההגאי אץ להביא את גלגלי ההשקה. מוציאים את הגברת מהמים, פותחים את הבירה ומספרים חוויות.
מקרים חריגים: כאשר הגלים נשברים קרוב לחוף (חוף בשיפוע תלול), אין מרחב מספיק של מים בין המשברים לחוף, והבלימה והסיבוב יתבצעו בקרבה מסוכנת למשברים. במקרה כזה עדיף להמשיך עם התנופה ולנחות עם שני החרטומים על החוף. עדיף לתקן תחתיות מאשר לקנות תורן חדש.
3 תגובות:
אין בקטע התייחסות לנושא חלוקת המשקל בסירה.
אנחנו נוהגים להעביר לקראת הנחיתה את המשקל של הצוות (זה כולל גם את ההגאי וגם איש הצוות) ככל שניתן לאחור לירכתי הסירה. זה משקיע ירכתיים ומקטין את הנטיה של הסירה לתפוס גלים.
דבר שני - הטיפול בהגאים. אנחנו עושים זאת אחרת - לקראת ההתקרבות לאזור המשברים, ההגאי מרים דווקא את הגה שמעל הרוח. זה מבטיח שההגה השני, מתחת לרוח, יעבוד יפה בכל מהלך התמרון. איש הצוות יושב מתחת לרוח בירכתים (ראה השיקול לכך לעיל) ובכך מבטיח גם שיווי משקל רחבי לסירה בקטע בו יורדים בגבית קהה/מלאה. לקראת התקרבות לנחיתה - הוא משחרר את ההגה אך לא נועל מאותו שיקול שהוסבר על ידי אייך - לשמור כשר תמרון.
הישיבה של איש הצוות מאחור ומתחת לרוח מאפשרת לו גם, אם צריך ברוח מלאה, לאחוז במיתרי המפרש הראשי ולמשוך אותו הצידה על מסילת ה-traveler ולשמש מעין preventer למניעת מהפך בלתי מבוקר. ההפסד בשיטה זו הוא בכך שהרגליים של הצוות אינן משמשות מעצור האטה.
בנקודה זו אני חולק עליכם. נכון שלקיחת המשקל אחורה תקטין את נטיית החרטומים מטה ואת האפשרות שהם יפגעו בקרקעית, אבל זה מאט מאד את הסירה, ולדעתי זה חיסרון גדול בגלי חוף. זו אולי פעולה נכונה לעשות אם כבר הגעת למצב שבו אתה בתוך המשברים במהירות איטית ורואה את הצרה מגיעה, אבל לא כשיטה לרדת בגלי חוף, לדעתי.
אני חייבת לנסות את השייט הזה..
הוסף רשומת תגובה