כיוונון התורן

כיוונון התורן הוא אחד הפרמטרים המשפיעים על ביצועי הסירה, וקיימת חשיבות רבה להכרת הכיוונונים השונים וכיצד להשתמש בהם. זהו גם אחד הנושאים היותר מורכבים והפחות מוכרים לרוב השייטים. חלק מהמורכבות נובעת מכך שקשה למצוא מקורות לתורה סדורה וברורה בנושא. יש כאן הרבה ניסוי ולימוד עצמי, ומגוון דעות. יש גם הבדלים בין דגמי סירות שונים, סוגי תרנים שונים (אלומיניום, קרבון וכו'), גזרת המפרשים ועוד.

את רוב הכיוונונים ניתן לבצע רק מחוץ למים, ולחלקם נדרשים כלי עבודה, ולכן נדרש תהליך ארוך של כיוונון, בדיקות בים ושוב כיוונון עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.

מה ניתן לכוון? 3 דברים:

המתח של כבלי המצליב (DIAMOND WIRES)

הזווית של זרועות המצליב (SPREADER RAKE)

זווית ההטיה של התורן כולו קדימה ואחורה ביחס לסירה, ע"י התאמת אורכי הוונטות על הסולמות בצדדים ומלפנים.

המתח בכבלי המצליב קובע בעיקר את מידת הגמישות של התורן בציר הצידי. מתח קטן מדי יתבטא בכך שחלקו התחתון של התורן יתכופף לכיוון שמתחת לרוח בעת מכת רוח, והחלק העליון יפנה אל הרוח. לסירה תהיה נטיה להטיות חזקות במכות הרוח. מתח גדול בכבלים יגרום לתופעה הפוכה.

זווית ההטיה של זרועות המצליב משפיעה על מידת הרגישות או התגובה של התורן להתכופפות תחת הכוחות הפועלים עליו. שייטים כבדים ירצו פחות תגובתיות של התורן למכות הרוח, ולכן יעדיפו זווית הטיה קטנה של הזרועות. שייטים קלים ירצו יותר תגובתיות ולכן ישתמשו בזווית הטיה גדולה יותר.

המתח של כבלי המצליב והזווית של זרועות המצליב קשורים זה בזה: כאשר זרועות המצליב קרובות למצב ניצב לתורן, הגדלת המתח בכבלים תתבטא בעיקר בהקשחת התורן בציר הצידי, ומעט בכיפוף התורן. כאשר זרועות המצליב משוכות יותר לאחור, עבור אותו מתח בכבלים נקבל פחות קשיחות בציר הצידי, ויותר כיפוף בציר האורכי של התורן. הכיפוף יתבטא יותר בחלק התחתון של התורן, כיוון שהכבלים מחוברים קרוב לעקב התורן בצד אחד ובצד שני בערך ב3/4 גובה התורן.

הכיפוף בציר האורכי נקרא כיפוף מקדים (PRE BEND), כיוון שעליו מתווסף עוד הכיפוף הנגרם מן המתח של הקנינגהאם והמיתר הראשי. ככל שנגדיל את הכיפוף המקדים, יהיה התורן מכופף יותר בחלקו התחתון וישר יותר בחלקו העליון, ולהיפך. האפקט בהתאם יהיה על המפרש הראשי: עם כיפוף מקדים גדול, המפרש יהיה שטוח יותר בחלקו התחתון הקרוב לתורן ומלא יותר בחלקו העליון, וכאשר הכיפוף המקדים יקטן המפרש יהיה מלא יותר בחלקו התחתון ושטוח יותר בחלקו העליון.

הערה: כל הכיוונונים של המתח בכבלי המצליב וזווית הזרועות נעשים סביב מצב מוצא שהגדיר יצרן הסירה. צריכה תמיד להיות זווית הטיה מסויימת של זרועות המצליב ומתח בסיסי בכבלים, אותה קבע היצרן, אחרת התורן יישבר. אם אתם מרכיבים תורן מחדש, וודאו שאתם דואגים להגיע למצב בסיסי זה.

נמשיך, אם כן, בעניין של הPREBEND. הכלל הבסיסי אומר שברוח חלשה רוצים מפרש מלא יותר, ולכן מקטינים את הPREBEND, וברוח חזקה רוצים מפרש שטוח יותר, ולכן מגדילים את הPREBEND. אבל, כמה להגדיל או להקטין?

אם מקטינים יותר מדי את הPREBEND והתורן כמעט מתיישר, מקבלים מפרש עם הרבה בטן בחלקו התחתון ושפה אחורית מאד סגורה. אמנם תהיה תחושה של כוח כי הסירה תרים בידון, אבל היא לא תפליג חד לרוח ותאיץ בכבדות.

את הPREBEND המקסימלי ניתן לקבוע בשיטה הבאה: משכיבים את הסירה על צידה, ומחברים את הראשי כרגיל, אבל כאשר השפה הקדמית, שבדרך כלל עולה בחריץ התורן, נשארת מחוץ לתורן. מותחים למקסימום את הקנינגהאם ואת מיתר הראשי, ומשווים את הכיפוף של התורן לשפה הקדמית של המפרש. מכוונים את כיפוף התורן עד שהתורן מקביל לשפה הקדמית של המפרש.

הכיפוף המקדים של התורן, ביחד עם סיבוב התורן על עקבו, יוצר אפקט נוסף, והוא פיתול (TWIST) של המפרש הראשי. כלומר, המפרש אינו סימטרי לכל אורכו, אלא חלקו הקדמי עשוי להיות שטוח יותר בחלק אחד ומלא יותר באחר, והשפה המוציאה עשויה להיות סגורה יותר בחלק אחד ופתוחה יותר באחר. עבור ים שקט, נרצה פרופיל אחיד פחות או יותר של המפרש לכל אורכו, הרבה כוח בחלק העליון של המפרש ויכולת למתוח חזק את מיתר הראשי מבלי לסגור מדי את השפה האחורית. כך ניתן לחדד יותר. בים גלי, נרצה יותר כוח על מנת להתקדם נגד הגלים, ולשם כך נדרשת יותר בטן בחלק התחתון והחלק העליון צריך להיות שטוח יותר עם שפה אחורית פתוחה.

טוב, אז אחרי כל הדיבורים, איך לכוון? כאמור, יש הרבה דעות ולכל דגם של סירה יש את הכיוונון שלו. אספתי כמה מכל מיני אתרים. זה משהו טוב להתחיל איתו ולנסות.

ההטיה של זרועות המצליב נמדדת על פי המרחק בין התורן לבין סרגל ישר המונח בין קצות הזרועות.

המתח בכבלי המצליב נמדד בעזרת מד מתח כבלים.

את הכיפוף המקדים מודדים ע"י מתיחת חוט בין ראש התורן ועקבו, ומדידת המרחק בנקודה שבה החוט רחוק ביותר מהתורן.

אינטר 20:

הטיה של זרועות המצליב- עבור צוות במשקל 150-160 ק"ג המרחק בערך 6.5 ס"מ, עבור צוות במשקל 160-175 ק"ג בערך 5 ס"מ, עבור צוות במשקל גדול יותר המרחק בערך 3.5 ס"מ. מינימום כיפוף מקדים 2.5 ס"מ.

מתח בכבלים-38.

F18 אינפיוז'ן:

הטיה של זרועות המצליב- 140 ק"ג צוות 5.5 ס"מ, 150 ק"ג 5 ס"מ, 160 ק"ג 4.5 ס"מ.

מתח בכבלי המצליב- עד 15 קשר רוח 38, בין 15 ל25 קשר רוח המתח 41, מעל 25 קשר רוח 43.

נקרה 6:

הטיה של הזרועות כ5ס"מ למשקל ממוצע, 3.5 ס"מ לכבדים, ובשום מקרה לא פחות מ2.5 ס"מ.

מתח הכבלים 600-700 LBS.

הובי טייגר:

הטיה של הזרועות- 6.5 ס"מ לצוות קל (פחות מ140 ק"ג), 5.5 עד 6.5 ס"מ לצוות במשקל בינוני (140-155 ק"ג), 4 עד 5.5 ס"מ לצוות כבד (155-170 ק"ג).

מתח כבלים- 36 לרוח קלה (עד 8 קשר), 36-38 לרוח בין 8 ל18 קשר, 39-42 לרוח חזקה יותר.

מה עושים אחרי הכיוונון הראשוני? על פי MITCH BOOTH, אחד משייטי הקטמרנים המובילים בעולם משך שנים, מוצע לעבוד בשיטה הבאה:

לצאת לים עם עוד סירה או מספר סירות, ולבחון כיצד הסירה שלך מתפקדת מבחינת מהירות, חידוד לרוח וכוח. אם הסירה איטית, מתרוממת בקלות לגובה וקשה לאיזון, ונדרש להפליג מאד חד לרוח כדי לא להרים בידון גבוה מדי, אזי המפרש בעל בטן גדולה מדי. כמובן שקודם לכל מותחים קנינגהאם וסוגרים את מסובב התורן, אבל אם עדיין לא מגיעים לביצועים הנדרשים אחרי שמגיעים לגבול של שני אלה, הצעד הבא הוא למתוח את הכבלים כדי להגדיל את הכיפוף המקדים ולהשטיח את המפרש. אם זה עדיין לא מספיק, מגדילים את זווית ההטיה של זרועות המצליב. ובכיוון ההפוך- אם לסירה חסר כוח, לא מרימה בידון כשהאחרות עושות כן, מאיצה לאט ובכלל מתנהלת בכבדות גם כאשר הקנינגהאם משוחרר והתורן מסובב, זה הזמן לשחרר קצת מתח בכבלים ולהקטין את הכיפוף המקדים. שחרור המתח הוא מוגבל כיוון שכבלים משוחררים מדי עשויים שלא לספק את התמיכה הדרושה לתורן, ולכן הקטנת הזווית של הזרועות היא הצעד הבא אם עדיין חסר כוח.

ומה בעניין זווית ההטיה של התורן כולו? יגיע ברשומה הבאה.